(1954-2022) רענן לוי
אומנות, מראת הזמן
יצירה של אמן משקפת לעיתים קרובות את הלך הרוח של התקופה. באופן כללי יותר, בקנה מידה של תולדות האומנות, היצירה מעידה על הדרך שבה מתבטא הקשר בין בני האנוש לבין העולם, בנקודה בזמן ובמקום ספציפיים. לפיכך, המאפיינים הייחודיים של יצירת אומנות )המדיום הנבחר, הטכניקות, הסגנון, מה שמצויר, ההתייחסויות לתולדות האומנות וכו'( מציגים לצופים מאפיינים רגשיים ותכונות קוגניטיביות שעשויות להגדיל את הידע שלהם ולהשפיע על ההבנה של המציאות, בכך שהם מחדדים את התפיסה שלהם.
כיצד אנחנו יכולים להסתכל על היצירות של רענן לוי, ובאמצעותן על העולם בימינו?
הצייר, שהגיע לבשלות באומנות שלו, מציג חדרים בדירה עם מספר פתחים ומראות שמשקפות אותם, ובאמצותם מציע לנו לבקר ביקום הציורי והסמלי שלו. זהו אזור מבוכים שמזכיר ארמון קרח, שבו היינו יכולים להסתפק בהתבוננות על ההקומפוזיציה המורכבת, סידור הקווים, הדגשתם על ידי ניגודים של אור וצל או אפילו המגע של הצייר, אך אנחנו לא יכולים להימנע מלחפש את המשמעות שבו. כיצד לצייר זאת ומדוע, הן שתי שאלות מרכזיות ביצירתו של האמן שינחו את השלבים השונים של החקירה האסתטית שתנבע מהן.
ההיכרויות והייחודיות של רענן לוי
"הציורים שלי אינם המצאה כרומטית כמו זו של פייר בונאר, או החיפוש הטהור אחר אור שניתן להרגיש כשמסתכלים על יצירות של אדוארד הופר", אמר רענן לוי לפני שהוסיף בענווה: "אני מגירה, הציורים שלי הם מעל הכל שאלה )…( הם מהווים מסגרת לשאלה שבתוכי".[1] הציטוט הזה יכול לשמש כדלת כניסה למבוך הוויזואלי הייחודי של האמן. עם זאת, בכך שרענן לוי מבדיל את עצמו מהאמנים שהוא מציין )בונאר והופר(, הוא מגלה לנו את ההשפעה האפשרית שהייתה להם על היצירות שלו. לוח הצבעים שלו, שבאמת הרבה יותר ניטרלי מזה של בונאר, מאפשר נגיעות של צבעים עזים רק כאשר פיגמנטים נשפכים מהצנצנות שלהם. אך ביצירות של שניהם אנו מוצאים דלתות, מראות וביצירות המוקדמות יותר של לוי, חלונות פתוחים שדרכם רואים נופים. מערכת היחסים של לוי עם הופר, שהייתה משמעותית יותר, מתייחסת בעיקר לאווירה של בדידות ומסתורין שהסופר האמריקאי ברוס רוס תיאר בשפע בתור "המרחב המטפיזי של רענן לוי"[2].
עם זאת, קרבה מטרידה יותר, למרות שלא ציינו אותה, קיימת עם צייר פחות מוכר, מרווין ד' קון האמריקאי )1891-1965(. בדומה ללוי, קון התעניין בנחישות ובעקביות באפקט הוויזואלי שנוצר כשמציירים דלתות וקירות בתוך בתים או דירות שנראים נטושים. ביצירות של שניהם, נוצרת דינמיקה מוזרה ומדאיגה באמצעות משחק בין אור וצל ונקודת מבט שלעיתים קרובות לא יציבה על ידי שימוש בקווים אנכיים, אופקיים ואלכסוניים. במרחבים הנטושים האלה, משהו – או מישהו – בכל זאת מסתובב. אך בעוד שהיצירות של מ' ד' קון רדופות על ידי רוחות רפאים שניתן לחוש באמצעות צלליות שקופות או דיוקנים שתלויים על הקירות, לא נראה שרענן לוי רדוף על ידי העבר שלו. באיזשהו אופן, נדמה שהיצירות שלו הן מעל הכול סדרת תרגילי קומפוזיציה, שמגדילות תמיד, במן אובססיביות, את מספר הקווים, המשטחים הנטויים ונקודות המבט המשתקפות.
אצל רענן לוי, המרחב אינו אחיד או מאוחד, הוא מרובה, מנופץ ומחולק. במקום להיות סגור ומתוחם בצורה מושלמת, הוא חמקמק ולפעמים פולשני. הוא לא מקובע ושקט, אלא קצבי ופרוע. הוא מטעה, ואולי לפעמים אפילו בלתי קריא בכוונה. בשונה מהשלווה המלנכולית שמודגשת על ידי האור העז של הופר, רענן לוי מבטא בציורים אנרגיה מתפרצת. דלת שיצאה מהצירים שלה נופלת בהתרסקות, צנצנות פיגמנטים נשפכות, מים זורמים מברזים פתוחים ויוצרים שלוליות על הפרקט. זה יותר משחרור, חוסר זהירות או אובדן שליטה, מדובר בחיפוש אחר אי-סדר, בבלגן שלוקחים עליו אחריות. בחריצות של צייר שכל כולו שקוע באומנות שלו, לוי מחויב בקפדנות ליצור מרחבים שהורסים את עצמם, שמתפרקים, שמתמזגים זה בזה באמצעות קווים שהפכו למטושטשים. המקומות שבהם אנו מתבוננים הם אולי לא כל כך מציאויות שקיימות ומוצגות על ידי הצייר אלא מרחב סמלי, מורכב ומומצא. אדריכלות פנים מוזנחת, אך באופן פרדוקסלי דינמית ומלאת חייים.
כמו שמרווין ד' קון לא באמת ניסה לצייר דברים בצורה מציאותית אלא להפגין את הדרך שבה הוא ראה אותם, כשאנחנו מסתכלים על הציורים שרענן לוי צייר, אפשר להרגיש בבירור שהם אינם ציורים של דירות לשיפוץ רגילות, אלא מה שלעיתים מכונה באומנות 'מרחב נפשי'…אלא אם כן הוא אורגני.
עמימות בפרשנויות
המרחבים של לוי, למעשה, פתוחים, הן מבחינה מטפורית )לפרשנויות אפשריות שונות( והן מילולית )או ויזואלית(. לאור הטקסטים השונים שנכתבו לגבי העבודות של רענן לוי, ברור שאנשים מבינים ותופסים אותו בצורות מאוד שונות.
מצד אחד, הצופים יכולים להיות רגישים למאפייני המסתורין והמלנכוליה שלו, ל'עומק הקיומי' או אפילו לאופי המטפיזי של הציורים שלו, שמטפחים רושם של בדידות ואולי מבטאים את הציפייה ל'התגלות' שהטיפול באור רומז לו. כך, היצירה בעצם מורכבת מחידה, הן הצייר והן הצופה צריכים לנסות 'להבין את ההוויה' על ידי ציור של החלקים הרגילים ביותר במקומות חסרי כול וחסרי סדר.[3]
מצד שני, אנשים שמתייחסים ברצינות לפירושים הפסיכואנליטיים עשויים להימשך למטאפורה האורגנית הרואה בדירות של רענן לוי גופים חיים המורכבים מעור, בשר ומעל לכל פתחים מרובים המאפשרים השערות בעלות אופי מיני, הברז הופך לפין בעוד שחורי הניקוז והביוב מייצגים את הפה או את הטבור של בני אדם.[4]
מגופים בעלי אופי מיני בפסיכואנליטיקה לשאלות של בדידות ופילוסופיה לגבי מהות ההוויה, נראה שהפרשנויות של הציורים של רענן לוי נתונות לעמימות מסוימת, שהאמן מודה בה בפה מלא: "הרעיון הבסיסי והחשוב מאוד בכל מה שאני מצייר הוא עמימות )…( זה מה שאני חושב".
ומה עלינו לחשוב? האם אנו יכולים, תוך ניתוח של היבטים שונים של העמימות הזו, להציע פרשנות חדשה של היצירות שקשורה למצב הנוכחי בעולמנו?
עולם דומם או אורגני?
אחרי הכול, הכול יכול להיות ברור יחסית אם היה מספיק לעקוב אחר הצייר ולהכיר בעניין הכמעט בלעדי שלו בגוף האדם: "באופן כללי, בלי קשר למה שאני עושה, אני תמיד מצייר את גוף האדם – שיש לו פה שדרכו אפשר להיכנס לפני שמצליחים להתפתח בפנים. בכך טמונה דרך העבודה שלי", הוא מגלה לנו. עם זאת, אם ברצוננו להתייחס לממדים סמנטיים אחרים, כולל הממד המטפיזי, עלינו להתבונן מקרוב באונטולוגיה הייחודית שנמצאת ביצירות של לוי: מהם האובייקטים שהוא מצייר? האם הם באמת, תרתי משמע, גופים אנושיים? אם לא, מדוע?
העמימות העיקרית נובעת באותה מידה מהדרך שבה הוא מצייר ומהדברים שהוא בוחר לצייר: נראה שהאמן רוצה שכל מה שהוא מצייר, כולל חפצים דוממים, יראה כמו בשר ועור, בהתאם לתרשימי האנטומיה של האדם בספר שהוא מתבונן בו כל הזמן, למרגלות כן הציור שלו. "רענן לוי תופס מרחבים פנימיים כיצורים חיים )…( הדירות )דומות( לגופים עם כניסות ויציאות )…( המרחבים הריקים הפכו לגופים פיזיים. הקירות מוצגים כמו עור עם גוונים שונים, ובכך הופכים ל'קירות גשמיים'", כתב ברטרנד לורקין )Bertrand Lorquin), אוצר במוזיאון מיול באותה תקופה.[5] האם אין זה מוזר ועמום לצייר חפצים דוממים )דלתות, קירות, צנצנות צבע, כיורים( כגוף אנושי חי? על מנת לצייר דלת, האמן משתמש לפעמים בפלג גוף עליון עירום כמודל. שכבות הצבע מונחות אחת על גבי השניה עד שהן מחקות את המראה של בשר וורידים כחולים.
לכן, מבין השאלות המפורסמות שרענן לוי מעלה בנו, ייתכן שיעלו השאלות הבאות: מהם הצבעים של החזה מלא החיים הזה, איך הוא מחזיר את האור? כיצד ניתן לתת לחפצים דוממים בדירה )דלתות, מסגרות, קירות, פרקטים( מראה של חומר חי, בזכות חומר נוסף: פיגמנטים של צבע? ומדוע להתחייב כך, באמצעות קסם הייצוג הציורי, לטשטוש הגבולות בין הדברים )החומרים( השונים )עולם הדומם ועולם החי(?
בהקשר זה, אנו כמובן מבינים את חשיבות האור והמים שתורמים לרושם החיים הזה, מכאן העניין בברזים ובכיורים – הם מעוררים, לדברי לורקין, "ערום קרוב לזה של הגוף".
עולם ריק או מלא?
מהי בעצם העמימות החדשה שנובעת מהפתחים השונים האלו )כיורים, פתחי ביוב וכו'(? כיצד ניתן לתפוס אותם ולהבין אותם, מעבר לחרדה הפוטנציאלית להישאב פנימה או להיבלע על ידם[6]? באותו הזמן, מה אמורים לחשוב על צנצנות הפיגמנטים שגם הן פתוחות ושפוכות?
ללא ספק צריך לקחת בחשבון את הרמזים שקיבלנו ממה שהאמן אמר לאחרונה, במבט לאחור על היצירות שלו: "על בסיס רעיון העמימות, שני רעיונות נוספים קשורים לגמרי אחד לשני: )זה של( נושאים בולימיים )שולחנות עבודה עם פיגמנטים וכו'( ו)זה של( נושאים אנורקסיים )מרחבים נטושים או שאף אחד לא גר בהם הקשורים אליהם(. הקשר בין שני הנושאים הוא כזה: אם תיכנסו לאחת מצנצנות הצבע, שכולן פתוחות, תגיעו בהצלחה לעולם המרחבים הקסום. ככה אני רואה את זה".
דואליות חשובה בדימויו של רענן לוי, למעשה, שעדיין לא ממש הובהרה על ידי המבקרים, היא זו ששמה מנגד ומקשרת מרחבים ריקים מחד גיסא ואלמנטים עמוסים מאידך גיסא, כגון חדרים עמוסים בספרים או שולחנות המכוסים כולם בחומרים של הצייר, כגון צנצנות או סמרטוטים, כשלא מדובר בערימות בדים אמיתיות. שני הנושאים הללו של ריקנות ומלאות מודגשים על ידי החלופה הברורה בין גוונים עמומים לבין צבעים בהירים, שתוארה בתור "אנורקסיה ובולמיה של גוונים"[7]. ולדברי הצייר, התקשורת ביניהם צריכה להתפרש כזו שמתרחשת דרך הפתחים )צנצנות, פיות, הפתחים בכיור וכו'(.
הרעיון של ישות שמתמלאת ומתרוקנת לנצח יכול להוביל להרהור על תשוקה, שמהותה היא שלעולם לא ניתן לספק אותה לתמיד, ואשר ניתן להמחיש על ידי הדוגמה, אצל אפלטון, של הרחפן האוכל ומפריש בו-זמנית. הדרמה של הטבע האנושי התשוקתי היא כזו: התשוקה, כאשר היא מסופקת, נעלמת מייד, וזמן קצר לאחר מכן, תשוקה חדשה נוצרת שצריך לספק, וכך זה נמשך, לנצח.
להיות או שיהיה לנו?
העולם האולטרה-חומרני שבו אנו חיים עוסק יותר מדי בבעיה הזו, שפע המוצרים רק מגביר את תאוות הבצע שלו. החברה ההיפר-צרכנית מייצרת תשוקות שאינן יודעות שובע, ואיתן קיימת תחושה קבועה של תסכול וחוסר שביעות רצון. בעוד שבמדינות העניות ביותר עדיין צריכים לדעת להסתפק במועט, במדינות שבהן להפך, חיים בשפע ובצריכת יתר, כבר לא יכולים להפסיק לייצר ולרכוש, עוד ועוד. הצמאה שלהם לבעלות שמוזנת כל הזמן "מרוקנת אותם מבחינה רוחנית". כמו במקרה של ילדים שלא מצליחים לפתח את הדמיון אם הם מוצפים בצעצועים, משאבי התבונה של מדינות עשירות, אם לא מפתחים אותם, מתכווצים ונעלמים.
לכן, פרשנות אחת כרוכה במחשבה, באמצעות היצירות של רענן לוי, על הניגוד בין ההבל והריק של אורח חיים חומרני לבין עושר רוחני. מה אנחנו יכולים להבין מהמראות שהצייר מצייר שוב ושוב? מרחבים ריקים או הצטברויות של חפצים )'הצטברות כפייתית' היא בדיוק מחלה של זמננו(. בעוד שמי שאין לו כלום יראה הרבה במרחב ריק, אנשים שלעולם לא מסופקים היו סורקים את השולחנות העמוסים ותוהים מה עדיין חסר להם. קיומם הממלא של אנשים שמטפחים את 'פנימיותם' יתנגד אפוא לחוסר משמעות של חיים שמתמקדים בכסף וברכישת מוצרים 'חיצוניים'.
עם זאת, אפשרות פחות קודרת מהבליעה המאיימת שהוזכרה קודם לכן )הביוב כפה של מפלצת הבולעת ללא הרף את האנושות(, היא הרעיון של דרך מוצא מועילה, פתחים )במיוחד אלה של צנצנות צבע( מייצגים יציאה, מעבר ובריחה מאולטרה-חומריות רועשת לעבר שקט נפשי רוחני. הגועל או הבחילה הנגרמים משפע יתר )תחשבו על הבולמיה שמזכיר האמן( יובילו לרצון לקיפוח עצמי. מהעולם האבסורדי הזה שמשעמם אותנו, נוכל, במיוחד באמצעות האמנות, לצאת למסע חיפוש אחר הפשטה, נישול ואמנציפציה, וכך למצוא שחרור. סגפנות שמתרגלים במרחבים ריקים, במאין מדברים רוחניים, תציל אותנו, הרחק מהעולם המאוכלס יתר על המידה: להפוך לחופשיים תוך כדי ציור, להשאיר מאחור את מה ש'יש' המלא אשליות, לטובת הפשטות, השקט והאמת שבלהיות.
לתקשר או להעביר ידע?
הסצנות המפתיעות והמרשימות של ספרים זרוקים על הקרקע – המזכירים את הזוועה של האוטו-דה-פה או מסמלים עולם פוסט-אפוקליפטי – יכולות לעודד אותנו להרחיב את הפרשנות הזו ולהוסיף הבחנה חדשה, הפעם בין מידע לבין ידע. בדיוק כמו שבולמיה עלולה להוביל להשמנת יתר, המושג המודרני 'היצף מידע' מוקיע את המגמה הנוכחית ליצור, לספוג, לשתף ולהעיר על 'מידע', כל הזמן ובמהירות מסחררת. ניתן לחוש את המהירות הזו באמצעות התנועה וזרמי האוויר המוחשיים בציורים של לוי. תקשורת זו מתרחשת בזמן הקצר של המיידי, ב'קליק' פשוט על מסך או מקש מחשב, היא גולשת על משתמשי אינטרנט שמאחר שהמידע עומד לרשותם מתי שהם רוצים, אין להם צורך להפנים או לזכור אותו או לשנן שום דבר לגביו. אך "התעדכנות" במובן הזה ותקשורת של נתונים ועובדות, הן לא לדעת או להעביר ידע. מכאן התמונות של רענן לוי של ערימות ספרים נטושים — סמל היפותטי לנטישת ידע הראוי לשם זה. בנוסף, התגובות במדיה ה"חברתית" – שנקראת עכשיו "לא-חברתית" – מתדרדרות לעיתים קרובות לקריאות שנאה. ונדמה שהתופעה הזו מוסיפה לתחושת העצבות שמתוארת על-ידי פול קלודל: "נראה שככל שאנשים מכירים האחד את השני יותר, כך הם אוהבים זה את זה פחות."
היחס ל"ידע" ביקום הטכנולוגי והדיגיטלי הזה אינו בר השוואה למושג "העברת ידע", המרמז על משך זמן, על הטמעה איטית, על הפנמה מתמשכת ועל שינוי עצמי עמוק. ידע אמיתי צריך להתבסס על מנת להפוך לאיתן. השורשים שלו נמצאים בהיסטוריה. כולם צריכים לדעת מהיכן הם באים כדי להבין להיכן ללכת. אך אנו רחוקים מאוד, באינטרנט, מהדו-שיח הסבלני שכרוך בהעברת ידע בעל פה כמו במסורת, במיוחד באמצעות סיפורים שמקשרים את הדורות החדשים עם אבות אבותיהם.
"מספר מבקרים שיערו שהציורים משקפים את חוסר השורשים של לוי." כתב ברוס רוס. והצייר אמר: "טבלת הפיגמנטים הזו נראתה לי שהיא המדינה שלי, הטריטוריה שלי, אדמתי."[8] בעולם הזה של טרנספורמציה מהירה וחוסר איזון הולך וגובר, נראה שרענן לוי מצא באומנות את המוצא ואת המפלט שלו.
סדר ואי-סדר
"שני דברים מאיימים על העולם: הסדר ואי-הסדר".
פול ואלרי
עם זאת, עד כמה שההגזמה המודרנית מזיקה, שום דבר טוב לא יכול לנבוע מנסיגה רדיקלית לתוך עצמנו, מחוסר תנועה, מקיפאון. בין הטירוף הצרכני, המרוץ הבלתי הפוסק אחר הקידמה, סחרחורת הגלובליזציה מצד אחד ומצד שני העוני המוחלט והסיכון לרגרסיה שנולד מהסירוב להיפתח ולהתקדם, העולם מתקשה למצוא איזון. האם הוא מסוגל לכך?
ב. לורקין תהה בנוגע לציור של רענן לוי: "האם הפרטים המרובים יגרמו לכך שיהיה בלתי אפשרי ליצור תמונה מאורגנת של העולם – כפי שהציור בכל זאת מנסה להעביר? האם הנפש תהיה חסרת יכולת ליצור סדר בעולם?"[9] הפילוסופיה הסינית מלמדת אותנו שהמלא הופך לריק, ולהיפך. אם יותר מדי סדר מוביל לאי-סדר, האם נוכל לקוות שההרמוניה תיוולד מחדש מהכאוס? והאם צריך לחפש, במציאות המחולקת לחלקים על-ידי המראות שלוי מחזיק לפנינו, את התקווה לאחדות? אדרבא, הדיוקנים העצמיים המעוותים של האמן מרמזים כי אין לנו ברירה אלא להשלים עם הדברים כפי שהם, ולחיות במורכבות החמקמקה המובעת בציורים שלו.
Hervé Lancelin
נשיא הפינקוטקה בדוכסות הגדולה של לוקסמבורג
מנהל מערכת של מגזין התרבות ArtCritic
[1] קטע מתוך הטקסט "רענן לוי, צייר השאלות" )עמ' 16( מאת ברטרנד לורקין, בעת תפקידו כאוצר מוזיאון מיול, לרגל תערוכה שהוקדשה לצייר בשנים 2006-2007.
[2] במאמר שלו באותו השם.
[3] זו הפרשנות של ברוס רוס, לעיל.
[4] היבט אורגני זה פותח על ידי ברטרנד לורקין, לעיל.
[5] ב. לורקין, לעיל, עמ' 22.
[6] "ב-Bouche d'égout (פתח ביוב(, ירושלים, הפתח הזה, דרך האפלה שלו, מסמל את הנסתר של החיים. האנושות מצטמצמת לפסולת הנדחפת לעבר החושך השקט, נספגת באטימות המודגשת על ידי הרשת המעוקלת בעדינות", כותב לורקין, עמ' 16.
[7] כנ"ל, עמ' 19.
[8] ב. לורקין, כנ"ל, עמ' 18.
[9] כנ"ל, עמ' 19.